<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער השנים ועשרים</h1>
<h2>דף כז:</h2>
וענין דלא כטופסי דשטרי. כתב הרמב"ן ז"ל [ב"ב מ"ד ע"ב] ששמע מאחד מרבותיו משמו של רבנו סעדיה גאון ז"ל שטופסי שטרות ונסחן לכתוב לשון שיד בעל השטר על התחתונה לפיכך כותבין ליפות כחו ואין טופסו כטופס שאר שטרות אלא שבכל לשון מסופק שבו תהא ידו על העליונה. ואבי זקני הרב יונה ז"ל [ב"ב מ"ה ע"א] כתב כלומר דלשעבוד גמור נתכונתי ולא לשופרא דשטרא ולסמוך על מה שיש (בדעתו) [בדעתי] לפרוע מעות או מטלטלין או קרקעות בני חורין ולא יבוא לידי כך לגבות מטלטלין וכן הלקוחות.
בפרק הזהב [ב"מ מ"ח ע"ב] תניא הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בך ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בך אכפול ערבונך נתקיימו התנאין דברי רבי יוסי רבי יהודה אומר דיו שיקנה [כנגד] ערבונו. ומשמע התם [ד]פלוגתייהו באסמכתא אי קניא או לא דלרבי יוסי קניא ולרבי יהודה לא קניא, ובפרק איזהו נשך תנן [ב"מ ס"ה ע"ב] הלוהו על השדה ואמר לו אם אין אתה נותן לי [מכאן] עד ג' שנים הרי היא שלי הרי היא שלו וכן היה ביתוס בן זונן עושה על פי חכמים ומוקמי לה למתניתין בשאמר לו אם תביא לי מעות קנה מעכשיו כי לאו הכי הוי אסמכתא. ומשמע התם דרב נחמן סבירא ליה אסמכתא קניא ומניומי סבירא ליה לא קניא, ורב נחמן דאמר אסמכתא קניא אמרי התם נהרדעי משמיה דרב נחמן דאי בזמנה קניא ובלא זמנה לא קניא, וקא מפרשי מלתיה דרב נחמן הכי. אשכחיה בגו זמניה ואמר ליה קני קאני אחר זמניה לא קאני, מאי טעמא מחמת כיסופא הוא דאמר ליה הכי. ומסקנא דאפילו בגו זמניה לא קני והאי דקאמר ליה קני סבר כי מטי זמניה לא ליטרדן, ורב פפא נמי אמר התם דאסמכתא זמנין קניא זמנין לא קניא, וסוגיא דשמעתא התם דרבנן סברי דאסמכתא לא קניא. רב בר שבא הוה מסיק ביה רב כהנא זוזי אמר ליה אי לא פרענא לך ליום פלוני אתפרע מהאי חמרא סבר רב פפא למימר כי אמור רבנן אסמכתא לא קניא הני מילי בארעא דלאו לזבונא קיימא אבל חמרא כיון דלזבוני קאי כזוזי דאמי, אמר ליה רב כהנא בריה דרב יהושע לרב פפא הכי אמרינן משמיה דרבה כל דאי לא קאני. וגרסינן נמי התם [ב"מ ע"ג ע"ב] האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבן ליה (משלי) [משלם] ליה כדקא אזיל אפרוותא דבלשפט, אמר אמימר אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעי אמר ליה הני מילי יין סתם אבל ביין זה מי יימר דמזבני ליה, רב אשי אמר אפילו יין סתם נמי לא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ולרב אשי מאי שנא מיהא דתנן [ב"מ ק"ד ע"א] אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם בידו הכא לאו בידו. ובפרק המקבל [ב"מ ק"ד ע"ב] גרסינן ההוא גברא דקביל ארעא מחבריה אמר ליה אי (מבורנא) [מוברנא] לה יהיבנא לך אלפא זוזי אוביר תולתה אמרי נהרדעי דינה הוא דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא, רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ולרבא מאי שנא מהא דתנן [שם ע"א] אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם לא גזים הכא גזים. ובפרק גט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א] תנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד ל' יום תן לו שטרו והגיע זמן ולא נתן רבי יוסי אומר יתן רבי יהודה אומר לא יתן ומוקי פלוגתייהו בגמרא דרבי יוסי סבר אסמכתא קניא ורבי יהודה סבר אסמכתא לא קניא וקאמר רב נחמן התם דהלכה כרבי יוסי ומסקנא אין הלכה כרבי יוסי כדאיתא התם. ואמרינן נמי התם [ב"ב קע"ג ע"ב] אמר אמימר ערב משתעבד מחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה לרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא משתעבד, לרבי יהודה דאמר אסמכתא לא קניא לא משתעבד אמר ליה רב אשי לאמימר הא מעשים בכל יום דאסמכתא לא קניא וערב משתעבד, אלא אמר רב אשי בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה.
ובפרק זה בורר [סנהדרין כ"ד ע"ב] גבי משחק בקוביא מקשי מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוה ליה אסמכתא ואסמכתא לא קניא, רב ששת אמר כל כי האי גונא לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם וכו'. ובפרק ד' נדרים [נדרים כ"ז ע"א] גרסינן ההוא גברא דאתפיס זכואתיה בבי דינא ואמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליבטול הדין זכואתא איתניס ולא אתא אמר רב הונא בטלין זכואתיה אמר ליה רבא והא אונס רחמנא פטריה וכו', ומקשינן התם ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ומשנינן שאני הכא דמתפסן זכואתיה, וקא מותבינן עלה מההיא דגט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א] במי שפרע מקצת חובו וכו' והא התם דקא מתפסן זכואתיה, ומשנינן [שאני] הכא דקאמר לבטלן זכואתיה, ומסקנא התם והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקני מניה בבית דין חשוב. ומההיא דפרק הזהב [ב"מ מ"ח ע"ב] משמע דכל שהדבר תחת ידו קנה אותו וליכא משום אסמכתא אם הוא מטלטלין, וכדתניא בתוספתא [ב"מ פ"א ה"י] המלוה את חברו על המשכון ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן לו הגיעו המשכון בין רע בין יפה ולא צריך בה מעכשו משום דמטלטלי נינהו ובעל חוב קונה משכון, כדאמר רבי יצחק בפרק האומנין [ב"מ פ"ב ע"א] ובפרק כל שעה [פסחים ל"א ע"ב] ובפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ד ע"א], לא שנא משכנו בשעת הלואתו ולא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו אבל בקרקע צריך מעכשו. ובערבוני מחול לך יראה מדברי רש"י ז"ל דיש בו דין אסמכתא ולא קנה, אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות מכירה [ה"ד] דליכא אסמכתא אלא באכפול לך. והרמב"ן ז"ל הוכיח בחדושיו בפרק הזהב [ב"מ שם] דאפילו בערבוני מחול לך איכא אסמכתא, וכן כתב הר"ן ז"ל. ועל כן צריך לומר לו מעכשו דבאמר לו מעכשו ליכא אסמכתא כדמוכח ההיא דפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ה ע"ב] דהלוהו על השדה וכו' ומוקמינן לה באומר לו קנה מעכשו. והא דתנן [שם ק"ד ע"א] אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אי לאו דהיא תקנתא דרבנן אסמכתא נמי היא, וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל, ועקר הקושיה היתה למה לא קנסו למאן דפשע ולא זבין חמרא כי היכי דקנסו אם אוביר ולא אעביד לשלומי במיטבא ותירצו התם בידו הכא לאו בידו כלומר ביין לאו בידו דאי בשאר מילי אפילו בידו אסמכתא נמי איכא. (וכן כתבו המפרשים ז"ל בחדושיהם בפרק איזהו נשך, וכן פסק הריא"ף ז"ל וכתב הרמב"ם [רמב"ן] שמי שחולק בזה אין שומעין לו).
וכללא דאסמכתא כל דאי לא קני. כלומר כל שהוא קונס עצמו באם, אם לא אעשה כך או לא אתן אתחייב בכך או הרי הוא שלך לא קני כדאמרינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ו ע"ב] כמו שכתבתי למעלה. וכתב הרמב"ן ז"ל בהלכות נדרים דלא הויא אסמכתא אלא בתולה [בדעת עצמו אבל בתולה] בדעת אחרים לא הויא אסמכתא דבתולה בדעת אחרים גמר ומקנה ותולה בדעת עצמו סמכה דעתיה ולא גמר ומקנה, שכל ענייני אסמכתא הם בבטול מעשה אם לא באתי אם לא נתתי ובזה יש לומר סמכה דעתו לעשות כך והתנה ולא יכול לקיים תנאו וכן כתב בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א]. אבל בקיום מעשה סובר רבנו ז"ל דלאו אסמכתא היא כגון שאמר אם אעשה כך וכך שדי נתונה לך ועבר ועשה קנה (הלא) [הלה] לפי שברצון נפשו עשה גמר והקנהו. ואיני מבין סברת רבנו ז"ל אי במעכשו או לא דאי בלא מעכשו במאי קני כי עביד ההוא עובדא הא הדר סודרא למריה כדאיתא בפרק השותפין שנדרו [נדרים מ"ח ע"ב], ואי במעכשו אפילו באי קנה כדאיתא בפרק נשך [ב"מ ס"ה ע"ב] גבי הלוהו על השדה כמו שכתבתי למעלה. ובפרק גט פשוט [ב"ב קס"ח ע"ב] הוא מסופק בדבר זה, והרבה האריך שם בענייני האסמכתא. אבל הרשב"א ז"ל כתב בתשובה [ח"א סי' תתקל"ג] שכל ענייני האסמכתא לא תמצאם אלא דרך קנס ולפיכך נקראת אסמכתא שאין בלבו להקנות או ליתן כן ואינו מתנה בדוקא והיינו דאמרינן [ב"מ ס"ו ע"ב] כל דאי לא קנה, וההיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא תקנתה היא דאי לאו תקנתה הויא אסמכתא, וכמו שכתבנו בשם הגאון ז"ל למעלה. ומפני הטעם שנתן הרמב"ן ז"ל הוצרך לומר דלא אמרינן אסמכתא אלא בממונא אבל בגטין וקדושין לא, והרשב"א ז"ל כתב אם כן היא זו כהלכתא בלא טעמא. ולפי טעמו של הרשב"א ז"ל הדבר מתישב יותר, והיינו טעמא דליכא אסמכתא בגטין וקדושין דליכא קנסא בחד מנייהו, אבל בגטין רוצה הוא שלא תתעגן אשתו או שלא תפול לפני יבם. והרא"ש ז"ל כתב בהלכות נדרים [פ"ג ס"י] וכללא דאסמכתא כל היכא דגזים ואף על גב דבידו לעשות כמו אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי הוי אסמכתא, (ואיכא) [והיכא] דלא גזים ובידו לעשות כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא לא הוי אסמכתא. וכפי מה שכתבנו למעלה בשם הגאון שכתבו המפרשים דאף בדומה לזו יש אסמכתא, וההיא דאשלם במיטבא משום תקנתה היא, אבל אי לאו תקנתה הויא אסמכתא. והיכא דלא הוי בידו אף על גב דלא גזים כי ההיא דפרואתא דבל שפט דפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ג ע"ב] הוי אסמכתא. והיכא דלא הוי בידו כלל כמו משחק בקוביא שאין דבר לתלות בו לימא אדעתא דהכי התנה שהרי סבור שלא יבואו לידי כך ודאי גמר ומקני, ואף בזו ראיתי שהר"ן ז"ל סובר בפרק איזהו נשך [שם] הפך מסברתו. עוד כתב הרא"ש ז"ל [כלל ל"ד ס"ב] דערבונות של שדוכין לקנוס החוזר בו ואף על גב דגזים לא הוי אסמכתא, דלית כאן מלתא יתירתא כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס שהתנו בו ביניהם לדמי בושת (שיתחייב) [שיתבייש] חברו. ובספר העטור [תנאי, אחד עשר] כתוב בשם תשובות הריא"ף ז"ל דבכל מילי הוי אסמכתא בר משכירות ואומנות אי לא אתני בהו גוזמא כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ודקנו (מנה) [מיניה] בבית דין חשוב ע"כ.
ולענין מאי דאמרינן בפרק ד' נדרים [נדרים כ"ז ע"ב] והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מניה בבית דין חשוב. כתב הריא"ף ז"ל בפרק גט פשוט בשם גאון ז"ל דדוקא במתפיס זכואתה הוא דאמרינן הכי, וכן כתב הרמב"ן ז"ל ונתן טעם בהלכות נדרים שלו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות מכירה [הי"ג], ואף בזו כתב רמ"ה ז"ל דלא מהני אלא בדאתפיס זכואתיה בבי דינה אבל ביד שליש לא מהני, והריא"ף ז"ל כתב דאף ביד שליש מהני, והרא"ש ז"ל סובר דבכל ענין נאמר פסק זה ופירש והוא דלא אניס הוא שאחר שקבל עליו לא אנסו חולי ולא הפסיקו נהר אבל אם נאנס לא קנה. עוד כתב הרמב"ן ז"ל בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ו ע"א] שכל האומר אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני הרי שדי מכורה לך בשוויה לא קנה, לפי שאין אדם רוצה למכור נכסיו ואפילו ביותר מכדי דמיהן כדאמרינן לענין אונאה, אבל בלוקח מבעל הבי[ת] אין לו אונאה, והיינו דקא סלקא דעתך דרב פפא דחמרא כיון דלזבונה קאי דלאו אסמכתא היא לפי שהוא רוצה למכור ואפילו הכי אסיקנא דלא קני. וכתב הרא"ש ז"ל דלא קניא אסמכתא אלא בקנין ומעכשו ובבית דין חשוב ואם יש קנין ומעכשו וליכא בית דין חשוב אינה כלום. ובתשובה [כלל ע"ב ס"ז] כתב שטר שכתוב בו זמן בקנס כך וכך וכתוב בו דלא כאסמכתא אינו נגבה בבית דין אלא בקנין ומעכשיו ובבית דין חשוב, החשן סימן (ע"ב) [רט"ו]. ובית דין חשוב [הוא] שיודעים דיני אסמכתא ויודעים שאינה קונה אלא מכח הפקר בית דין, כן כתב בשם רבו הר"ם מרוטנבורג ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק גט פשוט [ב"ב פ"י מ"ה] בפירוש המשניות שלו שהוא בית דין סמוך. והרב ז"ל חלק עליו בחדושיו בפרק ד' נדרים [נדרים כ"ז ע"ב]. וכבר כתבתי סברת הגאון והריא"ף והרמב"ם ז"ל שלא תקנה אסמכתא אלא במתפיס זכואתיה בלחוד, והרא"ש ז"ל הולך על פי דרכו שסובר דלא קניא אלא בקנין ומעכשיו וכו'.
ואסמכתא הואיל ואתת לידן נימא בה מילתא. מה שנוהגין אצלנו שהשוחט בהמה ויש לו בה חלק ומתירא שמא תצא טרפה ויפסיד וכן מה ששולחין סחורות ממקום למקום ומתפחדין שמא יפסידו ונותנין מעות למי שיבטיחם שאם תצא טריפה או תפסיד הסחורה שיתחייב לפרוע, נראה שיש צד לקיימו לפי שזה אינו תולה בדעת עצמו אלא בדעת אחרים, ועל הדרך שכתב הרמב"ן ז"ל, וגם אינו קנס לפי דעת הרשב"א ז"ל ולא גזים אלא דבר ידוע הוא (ומפסיד) [דמפסיד] וכיון שיצא מדין אסמכתא נראה שיש לקיימו. ואם מפני שנוהגים לעשותו בלא קנין אינו מזיק, דהוי כהאי סטומתא דאמרינן בפרק איזהו נשך [ב"ב ע"ד ע"א] דקניא לדין מי שפרע ובאתרא דנהיגי למקני קנין גמור קניא, על כן כיון שיצא זה מתורת אסמכתא וחזר לענין קנין ונהגו בכך אפשר דקניא. והרא"ש ז"ל [שו"ת כלל ס"ו ס"ט] שנשאל על מי שרצה לשחוט פרה ונתפחד שמא תצא טרפה ואמר לו חברו שחוט אותה ואם תצא טרפה אתן לך בשביל בשרה כך וכך ואם תצא כשרה תתן לי כך וכך ונתן משכון ונטרפה ורצה לחזור בו, ודן שיכול לחזור בו. אין זה הנדון דומה למה שכתבנו ולמה שאנחנו עסוקים בו, לפי שזה רצה לקנות ממנו הבשר אם תטרף והניח משכון וקיימא לן בפרק קמא דקדושין [ח' ע"ב] דבכי האי גונא לא קני דמנה אין כאן משכון אין כאן. וכיון שנהגו בכך מנהגא מילתא היא כדאמרינן גבי סטומתה [ב"מ ע"ד ע"א] והוא החותם שחותמין על הסחורות בשעת קנין אף על פי שלא משך ולא נתן מעות ולא קנו מידו, וכתב רבינו חננאל ז"ל שהוא הדין לתקיעת כף שנהגו בה שנגמר בו המקח. וכתב הרא"ש ז"ל [ב"מ שם] שכן הדין במקום שנהגו לגמור המקח לתת פרוטה אחת למוכר שבזה נגמר המקח כדאיתא בספר החשן בסימן (ר"ב) [ר"א]. אמנם מה שנהגו להמרות אם תבא ספינה ליום פלוני אתן לך כך וכך, ואם לא תבא תתן לי כך וכך, כתב רבינו תם ז"ל [ספר הישר סי' תקצ"ג] דקני, כההיא דפרק ב' דשבת [ל"א ע"א] מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה מי יקניט את הלל וכו'. וכן כתב בעל העטור בשמו באות תנאי, ובעל החשן בסימן (ר"ח) [ר"ז]. אבל הרמב"ן ז"ל כתב בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א] שאין הדין הזה מתברר במסכת סנהדרין [כ"ה ע"א]. כלומר מההיא דמפריחי יונים דאקדמיה יונך ליון דלא קני (ויעידו). [ומיהו] אם זה וזה נותנים המעות ביד שליש כמו שנוהגין הרבה פעמים גמרו ומקנו כן נראה לי לעניות דעתי. וכתב הרמב"ם ז"ל בסוף פרק י"א מהלכות מכירה [הי"ח] כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין קונין מזה שהוא חייב לזה מאה דינרים ואחר שיחייב עצמו קונין מבעל חובו שכל זמן שיהיה כך או שיעשה כך הרי החוב מחול לו מעכשו ואם לא יהיה או לא יעשה הריני תובעו בממון שחייב עצמו בו ועל דרך זה היינו עושין בכל תנאי שבין אדם לאשתו בשדוכין ובכל הדברים הדומים להם ע"כ. וכבר כתבתי למעלה סברת הרא"ש ז"ל במחייב עצמו בקנס בקדושין מכל מקום עצת רבנו ז"ל טובה היא לסלוקי נפשין מפלוגתא.
